החלטה בתיק בש"א 4952/07

לפני בקשה לדחייה על הסף של בקשה למתן הוראות (בש"א 4952/07), בה עתר המפרק הזמני לחייב את המבקשים להשיב לקופת הפירוק סך של 2,004,587 דולר בצירוף ריבית והצמדה מיום 19.9.95 אשר נלקחו לדבריו שלא כדין מהעמותה, וזאת משני טעמים. הראשון, הבקשה נשוא העניין אינה ראויה להידון במסגרת בקשה למתן הוראות. השני, הבקשה (התובענה) התיישנה.

רקע כללי

1.         המבקש כיהן כמנהל העמותה בין השנים 1994 עד 2004 (למעט תקופה קצרה בניהולו של הרב והרבנית אליפנט).

באוגוסט שנת 94, תחת ניהולו של מר חיים וייס, מכרה העמותה את זכויות החכירה שהיו לה במקרקעין בשטח של כ-70 דונם המצויים בירושלים לחברת פסגות בע"מ (להלן: "המקרקעין"). המקרקעין  נמכרו תמורת סך 9.65 מיליון דולר (להלן: "התמורה").

מתוך התמורה הועבר סך של כ-3.15 מיליון דולר לחשבון העמותה בבנק הבינלאומי בתלפיות מס' 409315311 (להלן: "החשבון").

במהלך החודשים יולי עד ספטמבר 1995 העביר  המבקש 1 הרב חיים וייס סכומי כסף משמעותיים לידי המשיבים 2, 3 באמצעות העברות בנקאיות לחשבונות שונים, חלק מהכספים אלו הוחזרו לאותו החשבון אולם סך של 2,434,784 דולר נותר בידי המבקשים 2, 3.

מתוך פרוטוקולים של בית הדין הרבני של הרב ניסים קרליץ, התברר למפרק הזמני כי ישנן הודאות של המבקשים בהוצאת הכספים מהעמותה. בקשת המפרק הזמני נסמכת על הוראות סעיף 374 לפקודת החברות [נוסח חדש] התשמ"ג - 1983 (להלן: "פקודת החברות"), וכן דיני ההשבה.

טענות המבקשים

2.         טרם נדון בבקשה לגופה, הרי שהבקשה, לאור מהותה, אינה ראויה להידון במסגרת בקשה למתן הוראות. לטענתם הבקשה נסמכת על סעיף 374 לפקודת החברות, אשר אינו יוצר עילה חדשה, ולפיכך כפוף הוא לדיני סדר הדין האזרחי, במיוחד כשמדובר באנשים שאינם האורגנים של העמותה. זוהי, לטעמם, תביעה כספית רגילה, ויש לנהלה ככזו ולא בדרך שהוגשה.

כן טוענים המבקשים כי התביעה התיישנה, באשר עילת התביעה התגבשה כבר ב-1995. העמותה  יכולה היתה להגיש תביעה לפני שנים רבות, בעת שהכספים הועברו מחשבונה.

כן טוענים המבקשים לחלופין קיומו של שיהוי ניכר המצריך דחייתה של הבקשה על הסף.

טענות המשיב

3.         ההליך בהחלט ראוי להידון בבקשה למתן הוראות שהינה כלי יעיל ומהיר לבדיקת מחלוקות בין בעל תפקיד בהליך חדלות  פרעון לבין צד שלישי (ראו רע"א 4625/04 ענת  ענב נ' עו"ד נחמה אדלר, תק-על 2004(2), 2373 (להלן: "פרשת ענב"); בש"א (ת"א) 11430/03 חברת אברהם גינדי בע"מ (בפירוק) נ' מאורה ברקאי תק-מח 2003(2), 554 (להלן: " פרשת גינדי")).

המבחן אינונגזר מטיבה של הבקשה אלא משאלת מורכבותה העובדתית. סיווג הסעד אינו יכול ללמד על התאמתו להליך. הבקשה דנן הוגשה אף מכח דיני ההשבה שבדין הכללי.

אשר להתיישנות, מפנה ב"כ המפרק הזמני " לפרשת קליין" (ע"א 4845 מרדכי קליין נ' עובדיה בלס עו"ד ורו"ח, ככונס נכסים, תק-על 2006(4), 3998), דהיינו השאלה הינה מתי ידע גורם שאינו מעורב במעשים הנטענים של המבקשים את העובדות, ויכול היה לנקוט בהליך בענין זה או היה עליו לדעת לו פעל בשקידה סבירה.

לדברי עו"ד כהן, המפרק הזמני,  יש להסיק את המסקנות  הבאות:

א.         עפ"י ההלכה ידיעתו של מר חיים וייס בדבר העובדות נשוא התובענה אינה בגדר ידיעה של העמותה לצורך מנין תקופת ההתיישנות;

ב.         המועד המוקדם ביותר בו התגלו לראשונה לידי גורמים אחרים העובדות נשוא התובענה הוא 27.6.01, כאשר ממועד זה ועד למועד הגשת התובענה טרם חלפה תקופת ההתיישנות.

ג.          זאת ועוד; כל משך תקופת הניהול של המשיב 2, מר חיים וייס, לאחר תחילת הליכי הבוררות אינה יכולה להימנות בתוך תקופת ההתיישנות באשר הוא היה היחיד המוסמך להגיש תובענה בשם העמותה כנגד המבקשים ולא עשה כן מטעמים ברורים;